תקציר
הבדלים בין בני המין בנושאי התנהגות משחק ואגרסיביות גופנית הוכחו בצורה עקבית ומושרות במחקרים רבים. תיאוריות המבוססות על אבולוציה, סביבה, ומכניזמים קוגניטיביים-חברתיים מציעות כי התנהגות משחק טיפוסית למין הזכר בילדות תומכת בכך שבגיל ההתבגרות תתפתח יותר אגרסיביות גופנית. עם זאת, ההוכחות לתמיכה בטענה זו מוגבלות. מחקר זה בחן את הקשר בין התנהגות משחק המותאמת למין בילדות מוקדמת לבין אגרסיביות גופנית בגיל ההתבגרות המוקדמת, באמצעות דגימה שנלקחה מתוך מחקר אורך ארוך טווח שנקרא מחקר אבון של הורים וילדים. התנהגות משחק שנמדדה בגיל 3.5 שנים באמצעות מדידת ציוני סולמות פעילויות לגיל הרך (PSAI), חולקה לקטגוריות של משחק זכרי (בנים: 64, בנות: 60), נשי (בנים: 80, בנות: 66), וקבוצת ביקורת אקראית (בנים: 55, בנות: 67), וכבר בגיל 13 הובאו משתתפים אלה לניסוי והוערכו באמצעות סולם אגרסיביות בשם Reinisch Aggression Inventory. לאחר תיקוף על משתנים סוציודמוגרפיים, תכונות אימהיות, ובעיות התנהגות בגיל 3.5, נמצאו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות בדירוגי אגרסיביות גופנית בגיל 13. צעירים במשקל זכרי הראו רמות גבוהות יותר של אגרסיביות גופנית בהשוואה לאלו שהוגדרו כבעלי אופי נשי או קבוצת ביקורת, כשההבדלים בין קבוצות לא הותנו על ידי מין המניין. ממצאים אלה מראים כי מידת ההתנהגות המותאמת למין בילדות משדרת באופן עצמאי את מידת האגרסיביות הגופנית שיתפתחות בגיל ההתבגרות, גם בקרב בנים וגם בקרב בנות.
הקדמה
הבדלים בין המינים ברמת האלימות הפיזית מובנים היטב — בדרך כלל, בנים מצטיינים ברמות גבוהות יותר של אלימות פיזית לעומת בנות. הבדלים אלה מופיעים כבר בגיל הינקות ואינם נעלמים במהלך הילדות וגם בבגרות (מחקרים שונים). מידת ההבדלים משולבת בחישוב סטטיסטי שנקרא מדד Cohen’s d, שמאפשר לבחון את עוצמת ההבדל בין הקבוצות. אפקט בגודל של 0.2 נחשב קטן, של 0.5 באמצעי, ושל 0.8 וגדול מאוד. במחקרים על אלימות פיזית בילדים ובמתבגרים, הערך המשוקלל לפי המחקר המאוחד גדל משמעותית ומגיע לערך של כ-0.73, שמצביע על הבדל משמעותי מאוד. בנוסף, תחום ההתנהגות שבולט בהבדלים גדולים בין המינים הוא התנהגות משחק בילדות. מינו של הילד משפיע על סוגי המשחק המועדפים עליו — בנים מעדיפים לרוב צעצועים כמו רובים, חרבות וכלי רכב, בעוד שבנות מעדיפות בובות, סטי תה, וצעצועים ביתיים אחרים. הנטייה למשחק מועדף על פי מין היא משמעותית מאוד, וגדולה כך שהיא נמדדת באפקט בגודל של מעל 2.0 במדידות מבוססות דיווח הורי. חוץ מזה, קיימות גם הבדלים באופי וסגנון המשחק — בנים משתתפים ביותר בפעילות מפוררת וקצת אלימה עם חברים ובני משפחה, יותר מאשר בנות. כל אלה תורמים לתמונה שהילדים מגייסים סביבם סביבה שמחזקת את התנהגותם המותאמת למינם ולעיתים מכתיבה להם תבניות התנהגות אלימות יותר או פחות.
תיאוריות שונות מצביעות על כך שאופי המשחק שנוטה יותר לזכריות בילדות עשוי לתרום להמשך התפתחות של אלימות פיזית בעתיד. התיאוריות המרכזיות הן תיאוריות אבולוציוניות, סוציאליות וקוגניטיביות-חברתיות. למשל, תיאוריות אבולוציוניות טוענות כי משחק פרוע ומחוספס מאפשר לילדים ללמוד טכניקות לחימה שמועילות להם בעת הצורך. תיאוריות של למידה חברתית מצביעות על כך שהמשחק הפעיל, התחרותי והאלים יותר בקרב בנים מקנה הזדמנויות רבות יותר להיכרות עם סכסוכים ולמידה של תבניות התנהגותיות אלימות, שמתחזקות ומושרשות באמצעות שיח עם בני מין הזכר. בנוסף, דרך מנגנונים קוגניטיביים-חברתיים, כמו אסוציאציות חיזוק, שימוש בצעצועים אלימים כמו רובים וחרבות, יכול להביא להתרגלות ולפעמים לדה-סנסיטיזציה כלפי אלימות, כך שהילד מתרגל ומסתגל למציאות של אלימות ואלימות פיזית.
מחקרים קודמים תומכים במושג כי יש קשר חיובי בין משכי המשחק הפרוע לבין התנהגות אלימה יותר בהמשך, במיוחד כשמדובר במשחקים עם האב או עם חברים, או בשימוש בצעצועים אלימים. לדוגמה, מחקרים מראים כי יותר זמן של משחק פרוע עם אב מגביר את הסיכוי שתהיה התנהגות אלימה יותר בעתיד, בעוד שמשחק עם צעצועים כמו רובים או חרבות מגביר את הסיכוי לאגרסיביות. כמו כן, נצפו הבדלים בין המינים — ילדים פעילים יותר שמגיעים בנפרד עם בנים, מראים נטייה יותר לאלימות. עם זאת, עדיין קיימות מגבלות במחקרים קודמים, ומחקרים רבים התמקדו בהתנהגות בזמן נתון בלבד ולא בהשלכות ארוכות הטווח. מחקרים שכבר בדקו היסטוריית התנהגות, מצאו כי יש סיכוי למעבר של ההשפעות גם לתקופות מאוחרות יותר, אך רובם לא בדקו את ההשפעה על גיל ההתבגרות עצמו. בנוסף, לעיתים היעילות של המדדים שיבחנו את התנהגות המשחק לא הייתה מוכחת היטב — אלא מבוססת על דיווחי הורים בלבד, בלי תוקף מחקרי ברור.
מחקר זה מתמקד באשר לתחזית שישית לתיהיות ארוכות טווח, ומהן ההשלכות של מידת ההתנהגות המותאמת למין בילדות על אופי האלימות בגיל ההתבגרות. זאת באמצעות מדדים מתוקפים סטטיסטית ומוגדרים היטב, ומדידה לאורך תקופה של 10 שנים, מה שמאפשר לבדוק את ההשפעה הפוטנציאלית של התנהגות הילד בתקופת ילדות מוקדמת על התנהגותו בגיל ההתבגרות והמשך ההתפתחות החברתית שלו.